תהליכים

כמה נפלא לגלות שכאדם אתה מסוגל לתהליכי חשיבה ארוכי טווח, כאלו מחוץ לקופסא, שישנו אותך ויקלפו ממך את המיותר, תוך שיאפשרו לך להגיע לאמת שלך, לחלום הטבוע בך מילדות, כזה שלא ידעת לספר עליו במילים, הוא קיים רק בתחושות, עד שהחיים פיצצו לך את הסכר שמנע מלהציף הכל. "בני ברוך" – ברוכים בעשייתם וכוונתם לשינוי פני החברה, מכל מה שהורגלנו אליו במעטפת חרישית שכך הם פני הדברים, כי זהו מנהגו של עולם. הייתי חיילת על מדי ב' ירוקים, וחיפשתי משמעות אחרת לחיים, כזו שמולידה אותך להוויה שלך. תמיד הייתה בי רוח מרדנית, כזו שמנערת מעצמה כל דבר ברור, ומנסה להבין מה מסתתר מאחורי הקשרים שלנו כבני אדם. זוכרת את עצמי מוקפת חברים שתמיד רצו בטובתי, מה שלא מנע ממני להרגיש לבד. התחלתי להתעניין בכל מה שהוא לא מיינסטרים בורגני משעמם (לתפיסתי דאז), ולנסות לאתגר את החוקים שהכרתי, שגדלתי בצילם. זכיתי לבית יציב ומשפחה חמה, ובכל זאת גם איתם לא הרגשתי משהו מעבר לקשר דם ואחריות ברורה בינינו, כי אנחנו שם באופן טבעי אחד עבור השני. אהבתי אותם, את כולם, את המשפחה ואת החברים ועדיין מצאתי את עצמי לבדי כותבת בחשיכה, מתפללת לאלוהים שייתן משמעות או ייקח אותי מכאן. כי למה? למה אנו חיים? כרסמה בי
ריקנות אדירה שלא משנה מה עשיתי היא לא עזבה. לא חסרים לנו מילויים בחיים, ובתור מתבגרת
ואחר כך חיילת לא חסכתי מעצמי הנאה. זה לא עזר..
עידן האינטרנט תפס תאוצה, ומצאתי את עצמי מגוללת באיטיות רבה בחיפוש אחר תוכן מיוחד באיזה אתר, היו שם ספרים לקריאה וציטוטים של בעל הסולם. אני זוכרת שזו הייתה תקופה בה חיפשתי טקסטים מעוררי השראה, משהו שייתן לי אות חיים פנימית שלא מצאתי אצל אף אחד. עיניי פגשו במילים, וזה היכה בי חזק. קיבלתי מכה ללב, ושק הדמעות התמלא מתדהמה, עיניי בכו ונפשי שאלה, "מיהו האיש שכותב כך"? מחשבתי השנייה הייתה שזה הדבר היפה ביותר שקראתי בחיי, נמלאתי רוך ונעלמתי בין מילותיו. זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם תוכן מעולם הקבלה. לא ידעתי שלימים זה יהפוך לחלק משמעותי ומצפן חיי.
השנים עברו ובמשך הזמן שמרתי קרוב למיטתי את אותו הטקסט ששבר את ליבי בגסות רבה כל כך.
מידי לילה קראתי שוב ושוב את הקטע, וחשבתי לעצמי שמדובר בלא פחות משלמות. לימים התחתנתי ונולדה לי ביתי הבכורה, זו שהפכה אותי לאימא ברגע אחד. זוכרת את עצמי יושבת במרפסת כשהיא בזרועותיי והלילה יורד עלינו, שנינו לבד. מחשבה כמו הוחדרה לליבי ושאלתי עצמי במלוא הכנות, "מה יש לי לתת לך בכלל"? כאן התחוללה תפנית משמעותית והבנה שחיי משפחה הם תהליך, תהליך כזה שאיש לא הכין אותי אליו ומה יש לי, פשוטה כזו עם תחושת ריקנות מכרסמת לתת לאור הזך שנולד לי? לזכות שניתנה לי לגדל ילדה?
כך התקבלה בליבי החלטה ללמוד את חכמת הקבלה. השיעור הראשון שהאזנתי לו נפתח באותו טקסט ישן, זוכרים? זה שפילח את ליבי והכה בתדהמה. בכלל לא ידעתי שהאיש שכתב כבר לא איתנו ואפילו מזמן..
ובכן אני חושבת שלא הייתה אימא שמחה מימני לקום באישון ליל, ולהניק תוך האזנה לשיעורים היומיים. לא הבנתי דבר, אך התנגדות לא הייתה בי, רק סובלנות פנימית של תהליכים ומתוך כך הרגשה שיש לי מה לתת לה ולכל ילדיי, שיש טעם לחיי, שפעלתי בחיי על מנת לעזור בבניית חברה אחרת מזו שהורגלנו אליה, שגדלנו בשבריה כולנו יחדיו.