"תבואי איתנו לים"? אני שואלת את הגדולה שלי שעונה לי "לא" נחרץ ומוסיפה "אני לא יוצאת מהבית". "תבואי איתנו לים, יהיה כיף, נהיה כל המשפחה" אני דוחקת בה, אבל היא בשלה – "אימא, היא פונה אליי נחרצת, אני לא יוצאת מהבית! למה אני צריכה להיות בים כדי להיות עם כל המשפחה אם כל המשפחה פה בבית"? אני שותקת. וגם כשבעלי מפציר בה להצטרף, היא לא מסכימה לבוא איתנו לים.
# פוסט קורונה גל ראשון של מיכלי שלי.
היא לא יוצאת מהבית מהיום הראשון שהפסיקו את הלימודים. מבחינתה לא ברור למה אי פעם הייתה צריכה לצאת ומזל שבאה הקורונה להסביר לכולם מה שהיא טוענת שנים – שלא צריך לצאת מהבית, אלא כשמוכרחים.
היא חיה בבית, חיה את הבית וכל כולה והוויתה – בית. הייתה ונותרה תלמידה מצטיינת, עכשיו בוירטואלי, וכל עולמה, כמו תמיד, נמצא בתוכה והוא עשיר ומגוון, למרות שהיא רק בבית. ואולי דווקא בגלל זה.
"למה אתם מנסים לשכנע אותי לצאת מהבית"? היא תמיד הייתה שואלת ותשובה טובה באמת אף פעם לא מצאנו. עם הזמן, למדנו לשחרר אותה מטיולים, מסיבות ומפגשים שלא ראינו בהם הכרח וידענו שיגרמו לה סבל חסר תועלת.
ערב הגל השני של הנגיף שחזר להדביק, ועבור מיכלי התהליך המתרחש הוא אך טבעי ונכון ומתבקש. רבים מאיתנו למדו לחיות בבית, ולצאת רק כשצריך ולגלות עד כמה המרחב הוירטואלי מאפשר לנו לעבוד, ללמוד ומשמש אמצעי למפגשים חברתיים ואפילו לאימוני ספורט. אחרים רק חיכו להקלות שיוציאו אותנו מהבית ויחזירו אותנו למה שיש שם בחוץ.
# קורנה גל שני. מה יהיה בפוסט?
נדמה שהפעם כולנו מרגישים שאנחנו בעיצומו של תהליך אישי-חברתי-מדיני-עולמי-אלוהי. והחזרה הביתה מלמדת אותנו לברור בין עיקר לתפל, הכרחי למיותר ואיך להיות יעילים באמת. והבית, אם לא נתמיד בבירורים הללו, יהפוך להיות הכי כיפי ומרגיע עבורנו.
הבית הפיזי שלנו הוא תחנת ביניים לעבר עולם חדש, פנימי ואינטגרלי, שבו נרגיש שהעולם כולו הוא הבית המשותף שלנו והקשר בינינו יהיה קשר אוהב ובטוח. בדיוק כמו הרגשת הבית של מיכלי.