קורונה – ההצגה הכי טובה בעיר

שחר חסון קורע, ואין שום מילה אחרת שיכולה לתאר את אליל הצחוק בתקופת פרה-הקורונה. את הקטעים בפייס שלו ראינו בלי סוף, והיינו בשתי הופעות שלו בתל אביב, שעלו לנו "רק" 1000 ש"ח, לא כולל בייביסיטר כי הילדים כבר שומרים על עצמם.

עבור כל הופעה שילמנו 250 ש"ח על הכרטיסים, 80 ש"ח לחניון דובנוב ש"כפרה", צריך להגיד תודה אם יש בו מקום, 100 ש"ח לממתקים יקרים וטעימים כדוגמת סניידרס גבינת צ'דר או דבש חרדל ובצל, גלידת גולדה עם כל התוספות וכל הרטבים, שוקולד ריסס וכמובן פחית זירו לאזן את כל הטרלול הגלוקוזי הזה.

זאת ועוד: מכיוון שאני מהמקדימות, אז עד שהתחילה ההופעה, התחדשתי בעוד איזה תחליב גוף יוקרתי בניחוח ארומטי המעניק תחושה קטיפתית ומראה מלא ברק, או מסקרה מעצבת, מפרידה, מעגלת, מוסיפה נפח, עמידה למים במהדורה מוגבלת למראה יום יומי מעושן, מהסופר פארם האגדי שבלונדון מיניסטור.

500 ש"ח לבילוי של זוג בעולם שלא ידע קורונה מהי – מה הלו"ז?!

בהופעה האחרונה כמעט איבדתי הכרה מרוב צחוק, אני זוכרת שאמרתי ליאיר "תגיד לו להפסיק אין לי אוויר", וכשחזרנו הביתה חשבתי לעצמי שאם כבר להוציא 500 ש"ח על משהו – שזה יהיה על ערב של צחוק והנאה.

ו – suddenly, הגיעה הקורונה.

התגודדות לא באה בחשבון, גם לא במתווה ההדרגתי של היציאה מהבתים, ולפתע מופע סטנד אפ ב"בית ציוני אמריקה" נראה כסרט רחוק שפעם ראיתי ואני גם לא באמת זוכרת בדיוק מה היה שם.

כל יום שעובר ואנחנו עדיין עובדים הוא בחזקת נס גלוי, וכשבמסך מופיע מידי ערב "רק ביבי", ואחריו שורה של מנכ"לים שקובעים כמה נפחד כשאנחנו הולכים לאן שהם מאפשרים לנו, מצבנו, איך לומר, לא משהו. עולם נבוך במציאות לא מצחיקה.

הייתי מוכנה לשלם הרבה יותר מ- 500 ש"ח (שכבר אין לי בצל הקורונה) עבור מופע בינלאומי שבו תתכנס האנושות כולה לשמוע מה הפתרון למצב הקורוניסטי שנכפה עלינו.

ת'כלס, אנחנו בבתים עכשיו, וזה אומר שיש לנו מקומות מעולים לשואו הכי טוב שרץ עכשיו – תצוגת תכלית של הטבע שנותן לנו שיעור מאלף בשעשועון "מי רוצה להכיר את מערכת הטבע ולהבין מה קורה שלא נמצאים באיזון אתה". תאמינו לי אני יודעת מה אני אומרת, "אני עובדת עם אימא".

להרגיש תמיד בבית

"תבואי איתנו לים"? אני שואלת את הגדולה שלי שעונה לי "לא" נחרץ ומוסיפה "אני לא יוצאת מהבית". "תבואי איתנו לים, יהיה כיף, נהיה כל המשפחה" אני דוחקת בה, אבל היא בשלה – "אימא, היא פונה אליי נחרצת, אני לא יוצאת מהבית! למה אני צריכה להיות בים כדי להיות עם כל המשפחה אם כל המשפחה פה בבית"? אני שותקת. וגם כשבעלי מפציר בה להצטרף, היא לא מסכימה לבוא איתנו לים.

# פוסט קורונה גל ראשון של מיכלי שלי.

היא לא יוצאת מהבית מהיום הראשון שהפסיקו את הלימודים. מבחינתה לא ברור למה אי פעם הייתה צריכה לצאת ומזל שבאה הקורונה להסביר לכולם מה שהיא טוענת שנים – שלא צריך לצאת מהבית, אלא כשמוכרחים.

היא חיה בבית, חיה את הבית וכל כולה והוויתה – בית. הייתה ונותרה תלמידה מצטיינת, עכשיו בוירטואלי, וכל עולמה, כמו תמיד, נמצא בתוכה והוא עשיר ומגוון, למרות שהיא רק בבית. ואולי דווקא בגלל זה.

"למה אתם מנסים לשכנע אותי לצאת מהבית"? היא תמיד הייתה שואלת ותשובה טובה באמת אף פעם לא מצאנו. עם הזמן, למדנו לשחרר אותה מטיולים, מסיבות ומפגשים שלא ראינו בהם הכרח וידענו שיגרמו לה סבל חסר תועלת.

ערב הגל השני של הנגיף שחזר להדביק, ועבור מיכלי התהליך המתרחש הוא אך טבעי ונכון ומתבקש. רבים מאיתנו למדו לחיות בבית, ולצאת רק כשצריך ולגלות עד כמה המרחב הוירטואלי מאפשר לנו לעבוד, ללמוד ומשמש אמצעי למפגשים חברתיים ואפילו לאימוני ספורט. אחרים רק חיכו להקלות שיוציאו אותנו מהבית ויחזירו אותנו למה שיש שם בחוץ.

# קורנה גל שני. מה יהיה בפוסט?

נדמה שהפעם כולנו מרגישים שאנחנו בעיצומו של תהליך אישי-חברתי-מדיני-עולמי-אלוהי. והחזרה הביתה מלמדת אותנו לברור בין עיקר לתפל, הכרחי למיותר ואיך להיות יעילים באמת. והבית, אם לא נתמיד בבירורים הללו, יהפוך להיות הכי כיפי ומרגיע עבורנו. 

הבית הפיזי שלנו הוא תחנת ביניים לעבר עולם חדש, פנימי ואינטגרלי, שבו נרגיש שהעולם כולו הוא הבית המשותף שלנו והקשר בינינו יהיה קשר אוהב ובטוח. בדיוק כמו הרגשת הבית של מיכלי.

אלימות או אהבה

נכון, אף אחת לא נרצחה אתמול, אבל בכל זאת אני רוצה לכתוב על האלימות נגד נשים. על אלימות מילולית. על הטרדה, השפלה, על מילה שנזרקת לעבר אישה, שחזקה ככל שתהיה, ברוב המקרים היא תחריש מתוך פגיעה משתקת ותספוג, ולא תאמר דבר.

על אלימות מילולית. על האומץ המפוקפק של גבר לא מחונך, שמרשה לעצמו להעיר לאישה על איך שהיא נראית, לטוב או לרע, שדעתנית ככל שתהיה, ברוב המקרים היא תבלע את עלבונה ותרים מבטה שהדמעות יכנסו בחזרה לעיניים.

על אלימות מילולית. על היהירות הנבזית של גבר אטום, שמביע בקול רם ובפרהסיה את מה שעובר בראשו כלפי האישה שלידו, ומלאת ביטחון ככל שתהיה, ברוב המקרים כוחה ישמט והיא תגרור את מה שנותר ממנה הרחק מהמקום בו נקרעה נשמתה מתוכה.

על אלימות מילולית. על מילים שנזרקות מפיו של גבר חסר כל כבוד שמרשה לעצמו לרמוס את כבודה של אישה, רמת מעלה ככל שתהיה, ברוב המקרים מילותיו יחצבו בנפשה והיא תשא את הצלקת לכל החיים.

אלימות מילולית נגד נשים מצד גברים נובעת מזלזול ותפיסת האישה כחלשה ותלותית ואת היחס הזה כולנו כחברה חייבים לשנות. זוהי אינה הצרה של הנפגעות בלבד וגם לא רק הבעיה של הפוגעים.

אלימות מילולית נגד נשים היא קריאת השעה של כולנו כחברה, להיכנס לתהליך חינוכי הכרחי שבסופו בדמנו תזרום הגישה הבריאה והמאוזנת אחד לשני.

כולנו קורבנות של יצר רע שמשתולל בקרבנו ועל כולנו מוטלת החובה לקום ולעשות מעשה ולבנות חברה שמבוססת על כבוד הדדי והערכה פנימית משותפת.

אלימות מילולית נגד נשים? המלחמה הזאת היא נגד האגו ורק ביחד ננצח.

אז הגיע הזמן שנתאגד כולנו, נשים וגברים, נשב יחד ונברר את מהות הטבע שלנו, מה שולט בו, וכיצד השליטה הזאת עלינו מתנהלת. הכרת הטבע שלנו באמצעות חוקי הטבע שטבועים בו הם אלו שיתנו לנו את המזור כלפי כל תופעה מזיקה ושלילית שלנו, בני האדם.

חינוך שלנו, חינוך לערכים של אהבה וכבוד ונטייה לעדינות הנפש של הזולת היא תהיה הצלה שלנו. מעצמנו. 

יוגה, אבטיח וקורונה

בסוף עלייה של כמה מטרים נמצא הסופר שלנו שכל יום מושך אליו עוד ועוד אנשים מבוגרים שמפיגים את הבדידות היתרה שגזרה עליהם הקורונה בקניית מצרכים.

אבטיחים בסופר

את הקניות לבית אני מזמינה דרך אתר האינטרנט כבר שנים והסופר, איך להגיד, הוא לא ממש מקום שאפשר למצוא אותי בו. אבל אתמול בדרך לאימון ספורט הייתי חייבת לעצור בסופר.

רכבתי על האופניים החדשות שקיבלתי מהחברה שלי גל וכבר אחרי מספר מטרים נזכרתי ששכחתי את ארוחת ה"אחרי אימון " שלי בבית. החום הגדול הכריע ובמקום לחזור הביתה נכנסתי לסופר הממוזג בכדי לקנות כמה פירות.

ליד דוכן האבטיחים הבחנתי באדם זקן כפוף ששנותיו הקטינו קומתו והוא היה רזה ומצומק. הזקן ליטף את האבטיחים ולי היה נדמה שהמגע העדין שלו על קליפת הפרי הגדול והכבד העיד יותר על רצון שלו לאכול מהפרי המתוק והצונן הזה, מאשר היכולת לקנות אותו ולסחוב אותו הביתה.

התבוננתי בשעון, שעת האימון שלי התקרבה ובקופת עד ה- 10 מוצרים, לא היה תור בכלל, חישוב מהיר הראה לי שתוך פחות מדקה אני יכולה לצאת מהסופר ולהגיע בזמן וליהנות ממה שאני כל-כך אוהבת לעשות לפני האימון – לשתות קפה הפוך ולעשות תרגילי יוגה.

אבל אני נעמדתי מול הזקן שמלטף את האבטיחים וחשבתי על השרב שמחכה להכות בנו מחוץ לסופר ולא ידעתי מה לעשות, איך לעזור, הרי הגעתי עם אופניים ואפילו טרמפ ברכב ממוזג אני לא יכולה להציע לו.

פתאום ראיתי את הרצל השכן שגר מולי דוחף עגלה מלאה בכל טוב ומתקרב לדוכן האבטיחים. ניגשתי אליו וסיפרתי לו בשקט את הזקן הקטן שעוד עמד שם כשאצבעותיו על אבטיח גדול במיוחד וביקשתי ממני "הרצל, בבקשה תעזור לו לקחת את האבטיח הביתה".

הרצל לא חשב פעמיים וניגש לזקן "אבאל'ה הוא אמר לו, אתה רוצה שאני אעזור לך לקנות את האבטיח ולקחת אותו הביתה?" הזקן הסתכל על הרצל והצביע על אישה מטופחת שעסקה בבחירת תפוחים ואמר "הבת שלי פה וזה הנכד שלי" הוא אמר על הנער שעמד לידה "הם יעזרו לי לקחת את האבטיח הביתה".

הזקן הודה להרצל שחייך והמשיך לדחוף את העגלה שלו ברחבי הסופר ואני נותרתי עוד דקה עומדת במקומי, חושבת על הזקן שהוא לא ממש בודד כנראה, וכן יאכל אבטיח היום, ועל הרצל השכן שמייד נרתם לעזור ועל איך שדאגה לאחרים ורצון טוב לעזור זה לזה קובע איך נרגיש וכיצד יראו החיים שלנו.

בקופה המהירה כבר היה תור, אבל לי כבר לא היה אכפת, המחשבה על הקשר הטוב שנרקם בין שלושה זרים ליד דוכן האבטיחים בסופר כיסה על הכל בהרגשה טובה, כזאת שלא הייתי מוצאת בקפה וגם לא ביוגה.